מאת ליאורה לבנשטיין | יועצת ארגונית ועיסקית למשרדי עורכי דין | הסכמי שותפים ופרישה
לשותפות בין מספר עורכי-דין יתרונות רבים, והעיקרי בהם הוא שהיא מאפשרת לחלק בין השותפים את המטלות הניהוליות מחד, ולהשלים ולגוון את תחומי המשפט של המשרד מאידך גיסא. על פי רוב, כל שותף מתמחה ומתמקצע בתחום אחד או שניים וכך מובטחת למשרד רמה מקצועית נאותה במספר רב של תחומים. זאת, בנוסף למוניטין שמביא איתו כל שותף, ניסיון שמצטבר במשרד, פיקוח יעיל יותר על התחומים השונים או על עבודתם של עורכי-הדין הצעירים. כל מה שצריך לדעת על הסכמי שותפים.
אולם, לשותפות גם חסרונות: לא תמיד כל השותפים תורמים באותה המידה לפיתוחו של המשרד: יש כאלה שקצב עבודתם איטי יותר, כאלה שיכולתם לגייס לקוחות נמוכה, כאלה שעוסקים בתחומים רוויי עבודה אך מעוטי הכנסות וכדומה. ולכן, חלוקת הרווחים בין השותפים היא לעתים מקור לקונפליקטים .
משרדים רבים פיתחו שיטות ייחודיות להערכת תרומתו של כל שותף לרווחי המשרד; ובכל זאת, בעניין זה הדעות חלוקות.
שותפות שמתפתחת בצורה קלאסית היא זו שמצרפת אליה בחלוף השנים חלק מהשכירים וקולטת עורכי-דין צעירים כשכירים בתחילת דרכם המקצועית.
לרוב, קיימים שלושה מעמדות במשרד עורכי-דין:
(1) המייסדים, או כאלה שממשיכים את דרכם של המייסדים ועומדים בראש השותפות, שהם, על פי רוב, גם שותפי הון (equity).
(2) השותפים הזוטרים, שהם לרוב שותפי רווחים. גם במקרה זה, אחוזיהם ברווחים משתנים, בהתאם לוותק במשרד או במקצוע, או על-פי קריטריונים אחרים.
(3) עורכי-הדין השכירים. שכרם של עורכי-הדין השכירים משתנה בהתאם לקריטריונים שונים שהמשרד קובע, כגון: ותק, יכולת מקצועית או תרומה מסוג אחר.
לא כל השותפים לוקחים חלק בתהליכי קבלת ההחלטות של המשרד. ככל שמספר השותפים גדל, ריבוי משתתפים בתהליך קבלת ההחלטות יכול לסרבל ולעכב עשייה.
לגבי הגידול הפנימי, משרד של עורך-דין בודד יכול להתפתח גם על ידי גיוס עובדים שכירים, תוך השארת מרבית האחוזים בידי בעל המשרד. עורכי-הדין השכירים מוצגים בפני הלקוחות כשותפים לכל דבר ומקבלים בונוסים על הצלחות, אך הם כפופים להחלטות של בעלי המשרד ואין הם מרגישים, על-פי רוב, הזדהות מוחלטת עם המשרד. במהלך שנות עבודתי, פגשתי עורכי-דין ותיקים ובעלי שם, המתלוננים על כך שמשקלם הסגולי בקביעת מדיניות המשרד הוא כמעט אפסי. זיהינו מוטיבציה נמוכה בקרב אותם שותפים, עד כדי כך ש"פזלו" למשרדים אחרים. השינויים הארגוניים שערכנו, הביאו לגישה ניהולית שאפשרה העלאת המוטיבציה בקרב עורכי-הדין הוותיקים. השינוי הביא לעלייה ברווחי המשרד תוך תקופה של שישה חודשים.
בהתייחסות למצב זה, התוודה בפני בעל המשרד:
"אם הייתי צריך להתייעץ עם כל שותפיי על כל צעד שאני עושה, המשרד לא היה יכול להיות רווחי. עצם העובדה שאצלנו אין כמעט עזיבות, מצביע על כך שהשיטה, שלמראית עין היא דיקטטורית, פועלת בצורה כזאת שמשרדנו הולך וגדל מדי שנה".
בדרך כלל, בכל המשרדים הצעירים נעשים הסכמי שותפים בעל-פה. במשרדים רבים שבהם המייסדים הם השותפים היחידים, התחושה היא שאין כל צורך בהסדר, מפני שברור מלכתחילה מהו חלקו של השותף במשרד. דבר זה עלול להוביל לסכסוכים עתידיים.
בית המשפט העליון העיר בפרשת בירן ואח' נ' הרמולין כי הפרקטיקה של אי-הסדרה של מכלול היחסים בין השותפים בחוזה שותפות מפורט וההרגל לבצע את ההסדרה "טלאי על טלאי", נפוץ בקרב עורכי-דין; כך גם מעבר לים [רע"א 8521/09, ע"א 8522/09 בירן ואח' נ' הרמולין (2014)].
בפסק הדין אלבוים נ' דור, סכסוך בין עורכי-דין נבע מהשאלה האם הייתה שותפות ביניהם ובנוגע לחלוקת הרווחים בין שותפים אלה לשעבר [אלבוים נ' דור, ה"פ (תל-אביב-יפו) 1922-07-15 (2017)].
בפסק דין זה כב' השופט אלטוביה התייחס לסעיף 1 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה – 1975, המגדיר "שותפות" כ: "חבר בני אדם שהתקשרו בקשרי שותפות".
הסעיף גם מגדיר "קשרי שותפות" כ: "הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר".
כמו כן, השופט התייחס לסעיף 2(8) לפקודה, בה נאמר:
"חוץ מן האמור לעיל, בסעיף זה, תהא קבלת חלק ברווחי עסק או כל תשלום התלוי ברווחי עסק או המשתנה לפיהם, ראיה לכאורה שהמקבל הוא שותף בעסק, אלא שניתן לסתור ראיה זו בשים לב לכל נסיבות העסקה שבין הצדדים".
בפס"ד אלבוים שלעיל נקבע כי אי-רישום השותפות ככזו אינו גורע מעצם קיומה. השופט התייחס, בין היתר, לעובדה שהמשרד המשותף הוקם לצורך עשיית רווחים, שולמה שכירות משותפת של שטח המשרד והיו יחסי אמון בין הצדדים.
עוד הפנה השופט אלטוביה לפסק דין המעגן פסיקה שכזו:
"כלל הוא שלענין קיומה של שותפות, מכריע תוכנה של ההתקשרות ולא המונחים שבהם השתמשו הצדדים" ע"א 609/78 משה קן-תור נ' אמנון גלבוע.
לסיכום פרשת אלבוים, נפסק שם כי התקיימו קשרי שותפות בין הצדדים, מרגע הקמת המשרד ועד להפסקת השותפות ובהתאם לזאת ניתנה האפשרות לצדדים להגיע להסכמה בכל הנוגע להתחשבנות ביניהם, תוך קביעת מגבלת זמן לביצוע ההתחשבנות. במידה ולא יגיעו להסכמה תוך מגבלת הזמן, ימונה מומחה לעריכת ההתחשבנות בין הצדדים.
לעתים ניתן למצוא הסכמי שותפים גם במשרדים הצעירים, כאשר חלקם של השותפים שם אינו שווה. לא מזמן התבקשתי לתת ייעוץ למשרד שבהקמה, כאשר אחד השותפים המייסדים הביא עמו לשותפות שבתהליכי הקמה לקוח גדול (מדובר בלקוח שעזב עם עורך-הדין את משרדו הקודם). השותפים ביקשו לבחון האם עליהם לחלק את הרווחים תוך התחשבות בנתון זה. לאחר בדיקת נתוני הלקוח ותרומתו למחזור המשרד הצעיר, הוצעו לשותפים שתי אלטרנטיבות: האחת מתגמלת את השותף המביא לקוח, והשנייה אינה מתגמלת. השותפים בחרו באלטרנטיבה הראשונה ובהתאם לכך נבנתה שיטת תגמול המתבססת על מחזור הלקוח ומשך זמן הישארות הלקוח במשרד.
מתי נערכים בדרך כלל הסכמי שותפים?
1. כשהמשרד גדל ועורכי-דין חדשים מצטרפים כשותפים. בנסיבות אלה יש צורך לשנות את נוהל הסטטוס – קוו.
2. כשמתקרב זמן פרישתו של מייסד המשרד או של אחד מן השותפים הבכירים. בנסיבות אלו מתעוררות שאלות בנוגע להמשך השותפות ועולה הצורך להסדר חדש של חלוקת הרווחים.
3. כשמתרחש אירוע דרמטי בחיי המשרד, כגון: פיצול המשרד (כששותפים בכירים עוזבים), מיזוג וכדומה.
נקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי כי "בהעדר ראיות על הסכמה מפורשת אחרת בין הצדדים, … שותף המצטרף לשותפות קיימת, בלא לשלם דבר כנגד הזכויות המוקנות לו, אינו הופך שותף בנכסים שהשותפות צברה קודם להצטרפותו לשותפות" [גרא נ' רוזנצוויג, ת"א (תל-אביב-יפו) 1486-04]. במקרה זה, על אף העובדה כי השותף היוצא נהנה בפועל, עם כניסתו לשותפות, מפירות של הכנסות שנוצרו עוד לפני כניסתו לשותפות, הרי שלא עלה בידו להוכיח כי הייתה קיימת הסכמה בין הצדדים לכך שיקבל את חלקו ברכוש שנצבר במשרד לפני כניסתו לשותפות (שם, פסקאות 6-18).
זכרו שמשרדי עורכי-דין הם ארגונים דינמיים המושפעים מגורמים פנימיים וחיצוניים למשרד. על כן, בצורה מתמדת חלים שינויים במשרד, אותם יש לשקף בהסכמי שותפים בכל שינוי. יש לחתור לתקן את הסכמי השותפים מדי פעם, כדי לשמור על הסכם מעודכן שישקף את היחסים האמיתיים בין השותפים. התייחסו בכובד ראש לעובדה, שעריכת הסכמי שותפים עלולה להציף נושאים שלא נידונו בעבר בין השותפים ולהוביל למתחים וקונפליקטים.
